הדבר היחיד שהנחה אותי בבחירת תליון התורכיז אותו ענדתי תקופה ארוכה, הייתה האינטואיציה שלי. לא נפרדתי ממנו ביום ובלילה, הרגשתי שהוא העין השלישית שלי.
החיבור בינו לביני משך את תשומת לבם של אנשים זרים שראו אותי עונדת אותו, הייתי רואה איך העיניים שלהם נמשכות אל התליון שעל צווארי.
ברגעים קשים ומתסכלים, הייתי מוצאת את עצמי מחזיקה בו, מלטפת אותו ומקבלת כוח להמשיך הלאה.
הבנתי שיש בו משהו מעבר ליופיו שעושה למעני דברים טובים, והתחלתי לחפש את הדבר הזה.
במסגרת מחקר שעשיתי, הגעתי למידע על הנשים הברבריות במרוקו, שתפקידן המסורתי היה כרוך ביציאה מהבית. הן יצאו למרעה, קוששו עצים ושאבו מים.
נשים אלה ענדו תכשיטים להם היו שימושים פונקציונליים, כמו למשל: טבעות גדולות עם זיזים ששמשו ככלי נשק למקרה שיתקפו אותן.
השרשראות והתליונים אותם ענדו על הצוואר היו בשבילן קמעות, הן האמינו שאלה מגנים עליהן מרוחות רעות, ומזמנות להן את המזל הטוב. לכל צבע וצורת חרוז היו משמעויות. הבחירה הצבעונית, העיצובית והאסתטית הונעה לפי הצרכים והאמונה ולא מערכים אותם אנו מגדירים כיום כעיצוביים ואופנתיים.
התחלתי להבין שהתכשיטים שאני יוצרת הם הקמיעות שלי, משום שהחשיבה על העיצוב והביצוע - הרחיקו ממני מחשבות רעות, והתוצאה הביאה לי שמחה ומזל.
הכרזתי על עצמי כיוצרת קמיעות חילוניים, את ההשראה ליצירתם אני מקבלת מחיי היומיום, ומשלבת בהם צבעוניות עמוקה.
הצבעים הם הערך השולט בקמיעות שלי, כי לכל צבע יש משמעות. זמן קצר אחרי שאני בוחרת לשנות את צבע הקמיע שלי אני מבינה מה היתה המשמעות של השינוי.
No comments:
Post a Comment