עדי אדר - צילום והשראה: October 2017

כי יש כאלה שלא יכולים בלי ג'יפ

?למה ג'יפ

המקום הראשון אליו אסע עם הג'יפ החדש שאקנה יהיה מעלה יאיר. אוציא קצת אוויר מהגלגלים, כדי שלצמיגים תהיה אחיזת קרקע טובה יותר ואדהר למעלה.

אני אוהב לטייל, רוצה לראות את ההארד קור של הארץ שלנו. לבדוק את יכולות הנהיגה שלי ואת יכולות השטח של הג'יפ שיהיה לי. אני חולם על זה שנים רבות והגיע הזמן לממש.

"לא נראה לי שאתה צריך את זה. יש לך עבודה, ילדים, אותי, אנחנו נוסעים לחו"ל פעמיים בשנה, ונופשים בארץ בחגים. ממילא לא יהיה לך מתי לטייל עם הג'יפ בשטח", אומרת לי דפנה כשאני מספר לה על החלום שלי, אבל אני ממשיך לפנטז.

רואה אותו בעיני רוחי גדול, שחור וחדש, ומדמיין איך אני מספר לחברה מהעבודה על פסגת המעלה שכבשתי.

"מעלה יאיר זה על שמך?" אני הוזה אותם עושים איתי דאחקות, תוך שאני קולט את ההערכה בקולם. אלה מהם שהיו בצבא ביחידה נחשבת, ודאי עשו וי על מעלה יאיר המאתגר כל ג'יפאי שאוהב נהיגת שטח.

כן. אני יאיר. כך קראו לי הורי וכך אני רוצה להאיר בג'יפ חדש את חיי השגרתיים.

נכון שגם דפנה עובדת די קשה, אבל בשנים האחרונות היא לא פוסחת על אף סדנת מודעות ותקשור שמתקיימת ברדיוס 50 ק"מ מהבית שלנו, ומתכוונת בעתיד הלא רחוק לעשות הסבה מקצועית, ולפתוח קליניקה בבית. "אני חייבת את זה לשנינו" היא אומרת לי.

אני מפרגן לה: "תלמדי כמה שאת צריכה, אעשה הכל כדי לעזור: אפרנס, אעזור לילדים בשיעורי הבית בשעה הבודדת שיש לי אתם כשאני חוזר מת מעייפות מהעבודה. אני מאמין בך ובאינטואיציות שלך".

"אם אנחנו כבר מדברים על האינטואיציות שלי", היא אומרת לי, "הן מתעקשות לומר לי שהג'יפ שאתה חולם עליו מיותר בחייך".

כך עוברים ימים, שבועות, חודשים ושנים, ואני ממשיך לנסוע בטויוטה 2008 אפורה כמו חיי, כל בוקר מהבית לעבודה, ובחזרה.

לקראת יום הולדתי ה-50, אני מחליט להעביר הילוך בחלומות שלי, לנצל את רגעי החסד שהחלפת קידומת מזמנת, ולקנות את המתנה לעצמי. ליתר ביטחון אני הולך לבד לסוכנות הרכב, שם אני רואה אותו מחכה לי בתצוגה: חיה רעה ושחורה עם גלגלים ענקיים.

נציג המכירות קולט את התשוקה בעיניים שלי, ומציע לי סיבוב. מרוגש אני אוחז בהגה, משייט בפקקים של תל אביב כמו מלך העולם, ומשתוקק להרגיש כבר את השטח. הוא מריח שאני להוט, ונותן לי בוסט נוסף, "קח אותו לסוף שבוע, יש דלקן תעשו חיים".

לדפנה אני מספר על השתלמות בדרום, משאיר את הטויוטה 2008 בחניון של היבואן ויוצא עם הג'יפ לכיוון מעלה יאיר. למרגלותיו, מתקררות לי הרגלים, ואני מחליט שהפעם אוותר.

שמונה בבוקר של יום ראשון אני מתייצב בסוכנות, מעביר את האשראי על רוב חסכונותיי, מתחייב לעוד 3 שנים של תשלומים חודשיים די כבדים וקונה אותו. שבועיים מאוחר יותר הוא בידי, לא לפני שאני מתקין בו חיישנים למיניהם, ועוד כל מיני שיפורים ותופינים. הוא מושלם, דפנה תראה ותתאהב.

אני נכנס הביתה בהיי, שם בידיה את המפתח ואומר: "קניתי לנו מתנה".

כשהעיניים שלנו נפגשות, אני רואה לראשונה בחיי איך נראה מבט מצמית. היא שומטת אותו על השולחן ומאותו רגע לא נוגעת בו, לא יוצאת לראות את הג'יפ ולא מוכנה לשמוע עליו. מבחינתה הוא הופך לישות שלא נמצאת בקטלוג הישויות המורחב והמגוון, שנהנה לאחרונה מזמן איכות אתה.

היבואן מצ'פר אותי בקורס נהיגת שטח, והמדריך בקורס טופח לי על הכתף ואומר "אחלה קנייה". כדי לצלוח את המעלה אני לומד בקורס להתמודד עם דרך טרשים, די מצליח לי בהתחשב בעובדה שזאת הפעם הראשונה שלי בשטח.

את שעות הערב הפנויות שפעם היו מוקדשות לזוגיות של דפנה ושלי, אני משקיע בגלישה אינסופית באתרי שטח. ביני לבינה מתעבה החומה שכבר בעובי הגלגלים של הג'יפ המשופר שלי.

שבוע לפני יום ההולדת מארגנים לי החברים מסיבת הפתעה, לחגוג את היובל לחיי. המולת האירוע לא מפריעה לדפנה לשבת כל הערב בתנוחת מדיטציה, העיניים שלה עצומות והיא מנותקת לחלוטין מההתרחשות וממני.

כצעד נואש אחרון, אני נרשם לטיול שטח ראשון שלי שחל בדיוק ביום ההולדת, ומזמין אותה שתבוא לחגוג איתי.

היא מסתכלת עלי בזלזול מתנשא ומסננת: "ראיתי בתקשור ששום דבר טוב לא ייצא לך מזה".

יומיים אחר כך אני יוצא לטיול לבדי. מביא בקבוק יין משובח, כוסות חד פעמיות, ובתחנת הדלק קונה עוגיות.

12 ג'יפים יש לנו בשיירה, חבורה מגוונת של אנשים שרובם מבוגרים ממני. זוגות זוגות של טיילים ותיקים שנוסעים יחד לכל מקום, ואני לבד. בהפסקת הצהרים אנחנו עושים סבב הכרות, אני מספר להם על עצמי, כולם מתרגשים לשמוע שהיום יום הולדתי, מרימים לכבודי כוסית עם היין שהבאתי ואוכלים את העוגיות.

בחוץ קר וגשום ואני מאושר, למרות שדפנה חסרה לי. אחרי ארוחת הצהרים אנחנו עוצרים לתצפית משגעת, רואים איך השמש מבצבצת מתוך העננים השחורים, וקשת יפה מאירה באופק. אני לא יכול להתאפק, מצלם ושולח לה בוואטסאפ, ואז גם מחייג אליה נרגש. להפתעתי היא עונה לי, ואני מפרט בהתרגשות כל דקה שעברתי היום, כנראה שההתלהבות שלי עושה לה משהו, והיא מקשיבה.

היום עומד להסתיים. עוד כמה דקות בשטח, ואנחנו יוצאים ונפרדים איש איש לדרכו. אני שני בשיירה אחרי המדריך, בטוח בעצמי על ההגה. מרגיש בעננים אחרי השיחה החיובית עם דפנה.

במכשיר הקשר אני שומע בעמימות איך המדריך מפנה את תשומת ליבנו לנרקיסים שפורחים בצדי הדרך, ליד קבוצה צפופה מהם הוא נעצר כדי שנוכל לצלם, אבל בדיוק באותה שנייה אני בעולם אחר נזכר בשיחה הטובה שהייתה לי אתה, מחייך לעצמי, וכשאני קולט מה קורה כבר מאוחר מדי. הדרך בוצית וחלקלקה, ומרוב לחץ אני לוחץ בחוזקה על הבלמים, הפוך ממה שהמדריך אמר בבוקר שצריך לעשות בנהיגת בוץ. הג'יפ שלי מחליק, ובעצמה בלתי נשלטת עף קדימה ונתקל בג'יפ שלו, שהוא הרבה יותר גדול ומסיבי מזה שלי.

אני יוצא לבדוק נזקים ורואה שכל הפרונט אצלי מעוך, הפנסים מרוסקים, וליבי גם.

שעתיים אחר כך על סף ביתי, אני כבר לא מרגיש כמו "יאיר המאצ'ו" אותו דמיינתי טורף בקלילות את המעלה, אלא את האהבל שדפנה ראתה בתקשורים שלה.

מוקדש לג'יפאי העל הפרטי שלי - עופר, שכבר עשרות שנים מלמד אותי כל מה שאני יודעת על כתיבה, על ג'יפים, על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והטבע של ארץ ישראל, על כרתים ויוון, על נרקיסים, על שירים, על ספרים, על מה עושים כשהמחשב לא עולה, על דרכי טרשים, ועוד די הרבה דברים שכאן לא המקום לפרט.