שקשוקה לשבת - סיפור דמיוני
"גומרים הולכים", אומר לי ישראל המפיץ ומוריד לידי ערימת עיתונים, מחולקים לחבילות הקשורות באזיקי פלסטיק. "תחייך, תהיה נחמד, כך יקחו ממך יותר" הוא מצרף גם טיפ.
ההיענות של הבאים לחניית הקניון הקטן בינונית מינוס, ואפילו שאני יוצא מגדרי להיות נחמד, חלק מהחיוכים שלי נתקלים בפוקר פייס, ויש גם מי שמחייכים אלי בחזרה ומנידים ראש בתנועה חד משמעית שאומרת "לא תודה". מדי פעם עוצרים לידי, פותחים את החלון של האוטו ולוקחים ממני עותק.
קצב הירידה במפלס העיתונים איטי מדי לטעמי, אני חושש שיש מצב שאתייבש כאן שעות רבות.
נהגת ידידותית עוצרת ושואלת אותי לשלומי, לאות תודה על ההתעניינות אני מחליט לפנק אותה בשני עותקים. "זה עובד" אני מהרהר לעצמי וממשיך להיות נדיב באופן סיסטמטי ולחלק שניים שניים, מדי פעם יש מי ששם לב ומחזיר לי את העותק העודף. "אופסי" אני אומר לו ולוקח אותו בחזרה.
אחרי שעתיים אני מת להשתין, והולך לחורשת האקליפטוס הסמוכה, תוך כדי התרוקנות יש לי הארה. אני חוזר ולוקח מהערימה שלי שני מארזים, ונוטש אותם בין העצים שבחורשה. מפלס העיתונים המייאש יורד בכמה עשרות גיליונות, זו דרכי הקטנה לדפוק את שיטת השקשוקה.
הסיפור דמיוני, כל קשר בינו לבין המציאות קיים רק באינטרפרטציה שלי לצילום שצילמתי בבוקר.
